התקופה שבין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה העשרים יכולה להיחשב במידה רבה לתור הזהב של הפסיכולוגיה החברתית. בשנים אלה התבצעו כמה מהניסויים החברתיים שהפכו למיתולוגיה של חקר הפסיכולוגיה האנושית. פסיכולוגים כמו סטנלי מילגרם, לאון פסטינגר ופיליפ זימברדו הגו מחקרים מבריקים שהמחישו עד כמה ההתנהגות שלנו מושפעת ממוקדי כוח ומהדינמיקה בתוך קבוצה נתונה.
בין היתר, החוקרים שפעלו בשנים הללו הניחו את היסודות להבנת תופעת הדה-אינדיבידואציה, המתארת את ביטולו של הפרט בתוך קהל או מערכת, בדגש על ביטול הפרספקטיבה ואמות המוסר האישיות שלו. הקונטקסט של מרבית הניסויים היה שלילי: הם הוכיחו באיזו קלות אדם מסוגל לבצע מעשים שסותרים את התנהגותו הנורמטיבית, כשההמון או המערכת משמשים עבורו גורם מדרבן ומהווים ביטוח מפני לקיחת אחריות אישית. כשדברים נעשים בשם הקבוצה, הפרט יכול למתוח את גבולותיו בקלות יתרה.
יחד עם זאת, לתופעה קיים גם צד חיובי. למשל, כשאדם רואה אנשים רבים מתגייסים לעזרת אחר, הוא ייטה לסייע גם אם זה כרוך בסיכון. דוגמה טובה נצפתה בחופי פלורידה כאשר יותר מ-80 בני אדם יצרו שרשרת אנושית בתוך הים כדי להציל משפחה מטביעה, כפי שדווח בין היתר ב-Telegraph. הסיבות, לפחות בחלקן, דומות. כפי שבמצב שלילי קיים פיזור של אחריות, בעזרה תוך סיכון חיים קיים פיזור של תחושת הסכנה. בכל מקרה, מסתבר שלביטול האינדיבידואל יש גם צדדים חיוביים פחות אינטנסיביים, ויתרונות שניתן להשיג מבלי להמתין שניקלע במקרה לזירת חירום. לפצוח בשירה משותפת, תוכלו להסכים, היא פעילות הרבה יותר רגועה ממאבק בגלים סוערים.
קיים פיזור של תחושת הסכנה. בכל מקרה, מסתבר שלביטול האינדיבידואל יש גם צדדים חיוביים פחות אינטנסיביים, ויתרונות שניתן להשיג מבלי להמתין שניקלע במקרה לזירת חירום. לפצוח בשירה משותפת, תוכלו להסכים, היא פעילות הרבה יותר רגועה ממאבק בגלים סוערים.
המשוררת האמריקאית זוכת הפרסים שרה מנגוסו מתארת בטור חושפני ב-New York Times את חוויותיה מימי המקהלה בתור סטודנטית באוניברסיטה. מה כבר יכול להיות חושפני בשירה? ובכן, מסתבר כי מלבד התועלת הבריאותית שנגיע אליה בעוד רגע, לשירה משותפת יש גם אפקט טרנסצנדנטלי עמוק והיא אף טעונה במתח מיני. בין היתר, כאמור, זוהי תוצאה של היטמעות הפרט בתוך הקבוצה.
